היחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ'
כתבה וערכה: נורית אשכנזי
13/04/2005
ביום ה – 29.4.43, לאחר שמפקדת אזור טבנס – שולץ בגטו וורשה המרכזי הבוער, הגיעה למסקנה כי אין כל אפשרות להמשיך ולהלחם בתוך השטח הבנוי ובין הבתים, הוחלט לחפש דרך מפלט להצלה ולהמשך המאבק. הדרך היחידה שנותרה הייתה יציאה אל מחוץ הגטו הבוער דרך תעלות הביוב.
"השעה הייתה 9 בבוקר, בעוד שעה עתידים היינו להיכנס למנהרה וממנה לתעלת הביוב. המלווים לילית (רגינה פודן) ושלמה (ברצ'ינבסקי) קבלו פקודה לרדת לתעלה, לסייר בה ולהודיע לנו האם הדרך פנויה. חילקו אותנו לקבוצות.. היינו עייפים ושבורים. מזה כמה יממות לא עצמנו עין ולא טעמנו דבר. התעלה דהייתה צרה ונמוכה ומי הביוב הגיעו עד לברכיים. הריחות חנקו והחולדות קפצו מעל לראשנו ומדי פעם הגיעו מי הביוב עד לראש".
בדרך לא דרך, עמל רב וקורבנות וביניהם המלווה לילית, הצליחה יחידה בת 40 לוחמים לצאת מהגטו הבוער ומוורשה ולהגיע בסיוע קשרי הארגון רגינה פודן ושלמה ברצ'ינבסקי, לחורשה בלומיאנקי במרחק 7 ק'מ מוורשה.
כעבור 11 ימים ב- 10.5.43 ולאחר נפילת מילא 18, הוליך קשר הארגון שמחה ראטהייזר, קבוצה נוספת בת 38 חברים מלוחמי המרד, גם כן ליערות לומיאנקי.
הקבוצה חנתה בחורשה קרובה, מועדת להיתפס ע'י הגרמנים, ללא אפשרות לפעול ובלא מזון ומים.
הם חיפשו דרכים לצאת משם ולהתחבר אל תנועת הפרטיזנים אשר ביערות, כדי להמשיך בלוחמה ובהתנגדות כיחידה לוחמת ומלוכדת, בעלת ניסיון קרבי ומחתרתי עשיר.
היה זה "קשאיצ'ק", הוא וולדיסלבו גאייק חבר הפ.פ.ר ואיש מחתרת הארמיה לודובה, אשר הוביל את שתי קבוצות הלוחמים ליער לומיאנקי. אחדות מיחידות הפרטיזנים סרבו לקבל לשורותיהן יהודים והיו שגם הסגירו יהודים לגרמנים,
ומשום כך הלוחמים הקימו יחידות פרטיזנים יהודיות משלהם.
חברי המחתרת השמאלית הפולנית הארמיה לודובה , לא גילו עניין מיוחד לסייע לשרידי לוחמי גטו וורשה, ורק בסביבות ה – 20 למאי, הסכימה הנהגתם להעביר את הלוחמים היהודים ליערות וישקוב, במרחק של כ – 60 ק'מ צפונית לוורשה.
בחירת המקום נעשתה משום הקרבה לוורשה, ומשום שהארמיה לודובה רצתה להיות בעלת השפעה באזור זה שבו לא הייתה לה השפעה.
הבחירה הייתה אומללה מכמה סיבות:
הלוחמים היהודים לא הכירו את האזור ואוכלוסייתו.
האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת ולא היה שיתוף פעולה עם תאים אחרים של פרטיזנים.
תמיכת הארמייה לודובה הקומוניסטית, גרמה באופן מיידי לסכסוך עם התאים המקומיים של המחתרת הימנית - הארמייה קריובה.
אולם הלוחמים היהודים לא ידעו כל זאת ושמחו על שניתן להם סוף כל סוף להמשיך ולהלחם במסגרת פרטיזנית.
הם קראו לעצמם היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ'- מפקדם הנערץ.
וכך, שרידי הלוחמים ממרד גטו וורשה, הגיעו ליערות ווישקוב שעל גדות נהר הבוג, והתארגנו בארבע פלוגות בנות 15-20 לוחמים פרטיזנים כל אחת.
שתי פלוגות פעלו בצדו המערבי של הבוג ושתיים בצדו המזרחי כשהמרחק בין פלוגה לפלוגה כ - 15 ק'מ.
הפלוגות בצעו פעולות נועזות רבות וביניהן: חבלה במסילות הברזל והורדת רכבות גרמניות מן המסילה, החרמות וחבלות ברכוש גרמני, מבצעים להשגת מזון, הפצת כרוזי תעמולה, פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים ועוד. הפעולות הודרכו ע'י פרטיזנים רוסים מהצבא האדום, שהיו בעלי מסורת לחימה ביערות, והכירו היטב את הדרכים בתוכם.
אולם המצב הלך והחמיר. בהתחלה היה יחסם של המקומיים אל הפרטיזנים היהודים תקין והם ספקו להם מזון ולבוש אולם בראשית יולי 43, הסיתו הפרטיזנים חברי הארמיה קריובה את האוכלוסייה הכפרית כנגד הפרטיזנים היהודים. נראה כי זו הייתה גם תוצאה של יחסי עוינות ומלחמה על שטחי מחיה בין שתי המחתרות הפולניות הימנית והשמאלית, ולכן הנהגת הארמייה קריובה החליטה שלא לתת לפרטיזנים היהודים נציגי הארמיה לודובה, דריסת רגל בשטח.
כדי לשפר את המצב, זיגמונט איגלה נשלח לוורשה בסיועו של יצחק צוקרמן, מפקד א.י.ל ששרד, כדי להתלונן במפקדת הארמיה קריובה, אולם דבר לא עזר ואיגלה חזר לווישקוב והביא עמו סיוע חומרי כמו מזון ובגדים, אך שום הבטחה לבלימת פעילותם העוינת של לוחמי הארמיה קריובה.
פלוגת גרובאס – שיתפה פעולה עם לוחמי הארמיה קריובה, אך בשלב מסוים נעלמו עקבותיהם, ויש חשש מבוסס שהם נרצחו על ידי אנשי הארמיה קריובה וביניהם:
גרובאס מרדכי המ'פ , ארבוז חיים, טאסנקרויט ברל , זנדמאן אברהם , פוטרליך חגית, קרוטקי ישראל, יוגנהייזר יולק ולבסקי איז'ו .
ב – 1.9.43, הוטל על קבוצה בת 12 לוחמים בפיקודו של יאנק שוורצפוס, לפוצץ רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא כ - 60 ק'מ מוורשה, הנמצאת על אם הדרך לתחנת הרכבת במלכיניא. לאחר ביצוע הפעולה, הסתתרו הלוחמים בביתו של שומר יער פולני ליד הכפר קרבצובינזנא. שוורצפוס שלח 2 לוחמים לסייר ולהעריך את תוצאות הפעולה, ובאותה העת אשתו של שומר היער הצליחה להתחמק מן הבית ולהזעיק את המשטרה הגרמנית. המשטרה הגיעה, הקיפה את הגורן שבו נמצאו הלוחמים, התפתח קרב בין הלוחמים והמשטרה הגרמנית ובמהלכו נהרגו כל 12 הלוחמים ועמם בתו של שומר היער שהוחזקה על ידם כבת ערובה.
13/04/2005
ביום ה – 29.4.43, לאחר שמפקדת אזור טבנס – שולץ בגטו וורשה המרכזי הבוער, הגיעה למסקנה כי אין כל אפשרות להמשיך ולהלחם בתוך השטח הבנוי ובין הבתים, הוחלט לחפש דרך מפלט להצלה ולהמשך המאבק. הדרך היחידה שנותרה הייתה יציאה אל מחוץ הגטו הבוער דרך תעלות הביוב.
"השעה הייתה 9 בבוקר, בעוד שעה עתידים היינו להיכנס למנהרה וממנה לתעלת הביוב. המלווים לילית (רגינה פודן) ושלמה (ברצ'ינבסקי) קבלו פקודה לרדת לתעלה, לסייר בה ולהודיע לנו האם הדרך פנויה. חילקו אותנו לקבוצות.. היינו עייפים ושבורים. מזה כמה יממות לא עצמנו עין ולא טעמנו דבר. התעלה דהייתה צרה ונמוכה ומי הביוב הגיעו עד לברכיים. הריחות חנקו והחולדות קפצו מעל לראשנו ומדי פעם הגיעו מי הביוב עד לראש".
בדרך לא דרך, עמל רב וקורבנות וביניהם המלווה לילית, הצליחה יחידה בת 40 לוחמים לצאת מהגטו הבוער ומוורשה ולהגיע בסיוע קשרי הארגון רגינה פודן ושלמה ברצ'ינבסקי, לחורשה בלומיאנקי במרחק 7 ק'מ מוורשה.
כעבור 11 ימים ב- 10.5.43 ולאחר נפילת מילא 18, הוליך קשר הארגון שמחה ראטהייזר, קבוצה נוספת בת 38 חברים מלוחמי המרד, גם כן ליערות לומיאנקי.
הקבוצה חנתה בחורשה קרובה, מועדת להיתפס ע'י הגרמנים, ללא אפשרות לפעול ובלא מזון ומים.
הם חיפשו דרכים לצאת משם ולהתחבר אל תנועת הפרטיזנים אשר ביערות, כדי להמשיך בלוחמה ובהתנגדות כיחידה לוחמת ומלוכדת, בעלת ניסיון קרבי ומחתרתי עשיר.
היה זה "קשאיצ'ק", הוא וולדיסלבו גאייק חבר הפ.פ.ר ואיש מחתרת הארמיה לודובה, אשר הוביל את שתי קבוצות הלוחמים ליער לומיאנקי. אחדות מיחידות הפרטיזנים סרבו לקבל לשורותיהן יהודים והיו שגם הסגירו יהודים לגרמנים,
ומשום כך הלוחמים הקימו יחידות פרטיזנים יהודיות משלהם.חברי המחתרת השמאלית הפולנית הארמיה לודובה , לא גילו עניין מיוחד לסייע לשרידי לוחמי גטו וורשה, ורק בסביבות ה – 20 למאי, הסכימה הנהגתם להעביר את הלוחמים היהודים ליערות וישקוב, במרחק של כ – 60 ק'מ צפונית לוורשה.
בחירת המקום נעשתה משום הקרבה לוורשה, ומשום שהארמיה לודובה רצתה להיות בעלת השפעה באזור זה שבו לא הייתה לה השפעה.
הבחירה הייתה אומללה מכמה סיבות:
הלוחמים היהודים לא הכירו את האזור ואוכלוסייתו.
האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת ולא היה שיתוף פעולה עם תאים אחרים של פרטיזנים.
תמיכת הארמייה לודובה הקומוניסטית, גרמה באופן מיידי לסכסוך עם התאים המקומיים של המחתרת הימנית - הארמייה קריובה.
אולם הלוחמים היהודים לא ידעו כל זאת ושמחו על שניתן להם סוף כל סוף להמשיך ולהלחם במסגרת פרטיזנית.
הם קראו לעצמם היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ'- מפקדם הנערץ.
וכך, שרידי הלוחמים ממרד גטו וורשה, הגיעו ליערות ווישקוב שעל גדות נהר הבוג, והתארגנו בארבע פלוגות בנות 15-20 לוחמים פרטיזנים כל אחת.
שתי פלוגות פעלו בצדו המערבי של הבוג ושתיים בצדו המזרחי כשהמרחק בין פלוגה לפלוגה כ - 15 ק'מ.
הפלוגות בצעו פעולות נועזות רבות וביניהן: חבלה במסילות הברזל והורדת רכבות גרמניות מן המסילה, החרמות וחבלות ברכוש גרמני, מבצעים להשגת מזון, הפצת כרוזי תעמולה, פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים ועוד. הפעולות הודרכו ע'י פרטיזנים רוסים מהצבא האדום, שהיו בעלי מסורת לחימה ביערות, והכירו היטב את הדרכים בתוכם.
אולם המצב הלך והחמיר. בהתחלה היה יחסם של המקומיים אל הפרטיזנים היהודים תקין והם ספקו להם מזון ולבוש אולם בראשית יולי 43, הסיתו הפרטיזנים חברי הארמיה קריובה את האוכלוסייה הכפרית כנגד הפרטיזנים היהודים. נראה כי זו הייתה גם תוצאה של יחסי עוינות ומלחמה על שטחי מחיה בין שתי המחתרות הפולניות הימנית והשמאלית, ולכן הנהגת הארמייה קריובה החליטה שלא לתת לפרטיזנים היהודים נציגי הארמיה לודובה, דריסת רגל בשטח.
כדי לשפר את המצב, זיגמונט איגלה נשלח לוורשה בסיועו של יצחק צוקרמן, מפקד א.י.ל ששרד, כדי להתלונן במפקדת הארמיה קריובה, אולם דבר לא עזר ואיגלה חזר לווישקוב והביא עמו סיוע חומרי כמו מזון ובגדים, אך שום הבטחה לבלימת פעילותם העוינת של לוחמי הארמיה קריובה.
פלוגת גרובאס – שיתפה פעולה עם לוחמי הארמיה קריובה, אך בשלב מסוים נעלמו עקבותיהם, ויש חשש מבוסס שהם נרצחו על ידי אנשי הארמיה קריובה וביניהם:
גרובאס מרדכי המ'פ , ארבוז חיים, טאסנקרויט ברל , זנדמאן אברהם , פוטרליך חגית, קרוטקי ישראל, יוגנהייזר יולק ולבסקי איז'ו .
ב – 1.9.43, הוטל על קבוצה בת 12 לוחמים בפיקודו של יאנק שוורצפוס, לפוצץ רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא כ - 60 ק'מ מוורשה, הנמצאת על אם הדרך לתחנת הרכבת במלכיניא. לאחר ביצוע הפעולה, הסתתרו הלוחמים בביתו של שומר יער פולני ליד הכפר קרבצובינזנא. שוורצפוס שלח 2 לוחמים לסייר ולהעריך את תוצאות הפעולה, ובאותה העת אשתו של שומר היער הצליחה להתחמק מן הבית ולהזעיק את המשטרה הגרמנית. המשטרה הגיעה, הקיפה את הגורן שבו נמצאו הלוחמים, התפתח קרב בין הלוחמים והמשטרה הגרמנית ובמהלכו נהרגו כל 12 הלוחמים ועמם בתו של שומר היער שהוחזקה על ידם כבת ערובה.
בין חברי הפלוגה שנספו בבית היערן:
שוורצפוס יאנק , טייכלר גוטה, רוזנפלד מיכאל, שמואל יושקוביץ', יוסף פאפיר, אדק יענקלביץ', אוזיף, חיים, שמולק, טולה, אדק, יואל יונגר.
בפעולה אחרת: קבלו הלוחמים היהודים משלוח נשק שהורד ממטוס סובייטי ובתוך המשלוח: 36 רובים אוטומטיים, מוקשים אנגליים לפיצוץ רכבות, רימונים וחומרי נפץ.
שני ארגזי נפץ התפוצצו באוויר בעת ההורדה.
במשלוח הייתה גם חבילת כסף בת 25 מליון זלוטי ותחנת שידור, אולם החבילה הלכה לאיבוד. לפי הדיווחים, החבילה נמצאה ע'י איכרה פולנייה שמסרה אותה למשטרה הגרמנית וכפרס, האיכרה קבלה 8 זלוטי. לאחר כל פעולה, הגרמנים ערכו מצודים על יחידות הפרטיזנים בעזרת התושבים המקומיים שהלשינו והסגירו.
שוורצפוס יאנק , טייכלר גוטה, רוזנפלד מיכאל, שמואל יושקוביץ', יוסף פאפיר, אדק יענקלביץ', אוזיף, חיים, שמולק, טולה, אדק, יואל יונגר.
בפעולה אחרת: קבלו הלוחמים היהודים משלוח נשק שהורד ממטוס סובייטי ובתוך המשלוח: 36 רובים אוטומטיים, מוקשים אנגליים לפיצוץ רכבות, רימונים וחומרי נפץ.
שני ארגזי נפץ התפוצצו באוויר בעת ההורדה.
במשלוח הייתה גם חבילת כסף בת 25 מליון זלוטי ותחנת שידור, אולם החבילה הלכה לאיבוד. לפי הדיווחים, החבילה נמצאה ע'י איכרה פולנייה שמסרה אותה למשטרה הגרמנית וכפרס, האיכרה קבלה 8 זלוטי. לאחר כל פעולה, הגרמנים ערכו מצודים על יחידות הפרטיזנים בעזרת התושבים המקומיים שהלשינו והסגירו.
במצודים שנערכו על נהר הבוג נפלו לוחמים וביניהם:
גוטשטאט ציפורה, יושקביץ' אפרים , ליטמן יוסף ,סטולק אברהם, קירשנבוים רחל , רוטמן צבי.
דוד נובודבורסקי , החליט לרכז את שרידי הלוחמים ולארגנם מחדש. לשם כך, חייבים היו חלק מן הלוחמים שהיו מעברו המזרחי של הבוג, לחזור לצדו המערבי. אולם זה היה כרוך בקשיים גדולים מאוד. כל האזור שרץ צבא גרמני שרוכז בשטח כדי לחסל את יחידות הפרטיזנים. הגרמנים שמו מצור על הדרכים ועל הכפרים ושמו משמרות במעברי הבוג. דוד העמיד תצפיתנים על הגבעות כדי לעקוב אחרי תנועות הצבא ויום אחד הודיעו התצפיתנים שהצבא הגרמני מוציא את כוחותיו מהאזור.
דוד החליט להתפטר מתפקיד המפקד לאחר שקיבל את הדו'ח, משום שלא ניתן יותר לפעול באזור כפרטיזנים. חבריו הפצירו בו לחזור מהחלטתו והוא אמנם חזר בו, אולם החלטה זו לא האריכה זמן והוא החליט עם כמה מהלוחמים לחזור לאזור וורשה לסביבות לומיאנקי.
הם הלכו לכתובתו של האיכר הפולני קאישצ'אק, חבר הארמיה קריובה שעזר להם מאוד עם צאתם מהגטו הבוער, אולם הם תעו בדרך. באזור חיו 20 משפחות של פולקסדויטשה, והלוחמים שאלו את היינריך שומכר אחד מהפולקסדויטשה שנקרה בדרכם, היכן בקתתו של קאישצ'אק?
הנ'ל, זיהה כי זו קבוצת פרטיזנים יהודים והזעיק בעזרת אשתו את הגרמנים אשר היו בסביבה. אנשי הס.א. הופיעו והלכו ישר לביתו של קאישצ'אק. הוא הצליח להימלט, אולם כל הלוחמים נספו: נובודבורסקי דוד, דמבינסקא דורקה, קליינוויס חנוך, רומנוביץ' ישראל, שפירשטיין רבקה – חברתו של דוד נובודבורסקי - ושימק שנטל.
ברחוב פרוזנה 14 פינת טוורדה 6 בוורשה, הייתה דירת מסתור בבעלותו של שומר הבניין הפולני איגנאץ יבלונסקי, שבה נהגו להסתתר הלוחמים חברי ארגון א.י.ל. כמה מן הלוחמים שחזרו מווישקוב לוורשה, הסתתרו בדירה בתיווכו של המקשר היהודי נאטק יוזק או בכינוי לונצ'יק, היה חבר הסתדרות הצופים הפולנית "הארצ'ז". כתוצאה מהלשנה לגסטאפו לונצ'ק נאסר, עונה קשות ובכיסו נמצאה רשימה עם כתובות חברים ומקומות מחבוא וכך גילה הגסטאפו את הכתובת ברחוב פרוזנה 14. אנשי הגסטאפו הגיעו למקום ונתקלו בהתנגדות של הלוחמים המזוינים. התפתח קרב ובמהלכו נפלו: איגלה זיגמונט משה, פיינגנבלט יעקב וקאבאנוקי גוטה
מתוך כ 80 חברי 'יחידת הפרטיזנים ע'ש אנילביץ'' שרדו כ 18 לוחמים. הרוב נפלו בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר 1943.
כמה מבין הלוחמים חזרו לוורשה, השתתפו במרד הפולני בחודשים אוגוסט –ספטמבר 1944 ונפלו במהלכו וביניהם: ארליך אליהו וברלינסקי הירש .
לאחר המלחמה הועברו עצמותיהם לקבר ישראל בבית העלמין באוקופובה.
גוטשטאט ציפורה, יושקביץ' אפרים , ליטמן יוסף ,סטולק אברהם, קירשנבוים רחל , רוטמן צבי.
דוד נובודבורסקי , החליט לרכז את שרידי הלוחמים ולארגנם מחדש. לשם כך, חייבים היו חלק מן הלוחמים שהיו מעברו המזרחי של הבוג, לחזור לצדו המערבי. אולם זה היה כרוך בקשיים גדולים מאוד. כל האזור שרץ צבא גרמני שרוכז בשטח כדי לחסל את יחידות הפרטיזנים. הגרמנים שמו מצור על הדרכים ועל הכפרים ושמו משמרות במעברי הבוג. דוד העמיד תצפיתנים על הגבעות כדי לעקוב אחרי תנועות הצבא ויום אחד הודיעו התצפיתנים שהצבא הגרמני מוציא את כוחותיו מהאזור.
דוד החליט להתפטר מתפקיד המפקד לאחר שקיבל את הדו'ח, משום שלא ניתן יותר לפעול באזור כפרטיזנים. חבריו הפצירו בו לחזור מהחלטתו והוא אמנם חזר בו, אולם החלטה זו לא האריכה זמן והוא החליט עם כמה מהלוחמים לחזור לאזור וורשה לסביבות לומיאנקי.
הם הלכו לכתובתו של האיכר הפולני קאישצ'אק, חבר הארמיה קריובה שעזר להם מאוד עם צאתם מהגטו הבוער, אולם הם תעו בדרך. באזור חיו 20 משפחות של פולקסדויטשה, והלוחמים שאלו את היינריך שומכר אחד מהפולקסדויטשה שנקרה בדרכם, היכן בקתתו של קאישצ'אק?
הנ'ל, זיהה כי זו קבוצת פרטיזנים יהודים והזעיק בעזרת אשתו את הגרמנים אשר היו בסביבה. אנשי הס.א. הופיעו והלכו ישר לביתו של קאישצ'אק. הוא הצליח להימלט, אולם כל הלוחמים נספו: נובודבורסקי דוד, דמבינסקא דורקה, קליינוויס חנוך, רומנוביץ' ישראל, שפירשטיין רבקה – חברתו של דוד נובודבורסקי - ושימק שנטל.
ברחוב פרוזנה 14 פינת טוורדה 6 בוורשה, הייתה דירת מסתור בבעלותו של שומר הבניין הפולני איגנאץ יבלונסקי, שבה נהגו להסתתר הלוחמים חברי ארגון א.י.ל. כמה מן הלוחמים שחזרו מווישקוב לוורשה, הסתתרו בדירה בתיווכו של המקשר היהודי נאטק יוזק או בכינוי לונצ'יק, היה חבר הסתדרות הצופים הפולנית "הארצ'ז". כתוצאה מהלשנה לגסטאפו לונצ'ק נאסר, עונה קשות ובכיסו נמצאה רשימה עם כתובות חברים ומקומות מחבוא וכך גילה הגסטאפו את הכתובת ברחוב פרוזנה 14. אנשי הגסטאפו הגיעו למקום ונתקלו בהתנגדות של הלוחמים המזוינים. התפתח קרב ובמהלכו נפלו: איגלה זיגמונט משה, פיינגנבלט יעקב וקאבאנוקי גוטה
מתוך כ 80 חברי 'יחידת הפרטיזנים ע'ש אנילביץ'' שרדו כ 18 לוחמים. הרוב נפלו בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר 1943.
כמה מבין הלוחמים חזרו לוורשה, השתתפו במרד הפולני בחודשים אוגוסט –ספטמבר 1944 ונפלו במהלכו וביניהם: ארליך אליהו וברלינסקי הירש .
לאחר המלחמה הועברו עצמותיהם לקבר ישראל בבית העלמין באוקופובה.
בבית העלמין באוקופובה בוורשה, בצידה הימני של השדרה הראשית, הוקמה אנדרטה לזכרם של הלוחמים מהיחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ' אשר נפלו בבית היערן. האנדרטה כוללת ראש מצבה גדול ו12 ראשי מצבה זעירים ועל כל אחד מהם, חרוט שמו של לוחם או כינויו.
אדק יענקלביץ', אוזיף, חיים, שמולק, טולה, אדק, יואל יונגר, יענק שוורצפוס, מיכאל רוזנפלד, סטפן, רחלקה, שמואל יושקוביץ', יוסף פאפיר.
No comments:
Post a Comment